פסק-דין בתיק ע"פ 2012/07

1.         זהו ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופט ע. קוטון) מיום 1.1.07 בתיק בש 3442/06 שלפיה נדחתה בקשתו של המערער "לביטול הרשעה בעקבות התיישנות העבירות בדרישת תשלום דוחו"ת חנייה מ  14.12.05".

2.         נגד המערער הוצאו 104 דוחו"ת חניה בגין שני כלי רכב הרשומים בבעלותו (סובארו לגאסי - 96 דוחו"ת ורכב מתוצרת דודג' - 8 דוחו"ת). כל הדוחו"ת מהווים כתב אישום והזמנה לדין בעבירת ברירת קנס כאמור בס' 222 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982 (להלן - החוק).

הדוחו"ת הוצאו במהלך התקופה שמיום 6.7.92 עד ליום 7.6.98. הם נשלחו אל הנמען על פי הכתובת של בעל הרכב הרשומה במסמכי משרד הרישוי שלא תאמה את מען מגוריו באותן שנים. לטענת המערער, רכב הדודג' היה בשימושו, אך רכב הסובארו נשאר ברשותה של אשתו דאז, כיום גרושתו, שחיתה בנפרד ממנו, ושימש רק אותה. הוא לא ידע, לטענתו, על קיומם של הדוחו"ת, על משלוחם, ועל הליכי הגבייה השונים ההתראות ההזמנות ודברי הדואר הרשום שנשלחו כל השנים בגינם. הקנסות לא שולמו, ולאחר זמן הוחל בהליכי גבייה על פי פק' המיסים (גביה), ואל המערער נשלחה דרישה לתשלום מס מיום 14.12.05 בסכום כולל 50,468.50 ש"ח. כיום עולה החוב לסכום של 52,173 ש"ח, והכל בגין קרן ברירות הקנס המצטברות העולה לסכום של 6,530 ש"ח, והיתר הוא בגין חיובי הפיגורים.

            לאחר קבלת הדרישה, פעל המערער בשתי דרכים: ביום 25.1.06 פנה המערער לבית משפט השלום בחיפה, והגיש לו המרצת פתיחה (ה"פ 1022/06) בה ביקש לטעון כנגד הליכי הגבייה מחמת התיישנות. ההליכים בהמרצת הפתיחה טרם הסתיימו והיא קבועה לשמיעה ליום 25.6.07 בפני כב' השופטת כ. ג'דעון. בנוסף לכך פנה המערער ביום 31.12.06 לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה הנ"ל, בה ניתנה ביום 1.1.07 ההחלטה עליה הוא מערער בערעור הנוכחי, כדלקמן:

                       "בסמכותו של בית המשפט בהרכבו הנוכחי לדון בבקשות ולשמוע טענות מקדמיות בעת דיון בדבר התיישנות העבירה.

טענות המבקש נוגעות לסוגיית התיישנות העונשים אשר אינה בסמכותו של ביהמ"ש (ראה ה"פ תל אביב, 201211/05).     

הבקשה נמחקת ועל המבקש לפנות לביהמ"ש המוסמך. תשומת לבו לפסיקה שצירף שאינה של ביהמ"ש לענינים מקומיים."

3.         טענת המערער היא כי היה על בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בבקשתו לגופה, ולא להימנע מלהיכנס לגופן של הטענות הכלולות בבקשה, מחמת חוסר סמכות.

4.         יש להבדיל בין שני נושאים: האחד, ענינו ההליך הפלילי עצמו, כפי שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים, לרבות בקשת הנאשם לבטל את ההרשעה. השני, נסב על בקשתו של המורשע בדין כי על אף ההרשעה, אין הוא חייב לשלם את הקנס, מחמת התיישנות או טענות אחרות אותן הוא חפץ לטעון בקשר לכך.  (ר' ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פד"י נג(5), 715; ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב, תקדין- עליון 2005(4) 2467; ה"פ (שלום תל אביב) 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל אביב, תקדין שלום 2006(1) 6671).

5.         העבירות הכלולות בדוחו"ת הנ"ל הן מסוג ה"עבירות הקלות" כמוגדר בס' 240(א) לחוק, המאפשר לשפוט את הנאשם שלא בפניו ואף להרשיעו במיוחס לו אם בית המשפט סבור כי "לא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר". ס' 240(ב) לחוק קובע כי על פסק הדין המרשיע יחולו הוראות ס' 130(ח) ו - (ט) לחוק, ולפיהן אם "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

            יש לבדוק איפוא את בקשתו של המערער, כפי שהוגשה ועמדה לדיון בפני כב' השופט קוטון, בבית המשפט לעניינים מקומיים, הוא הערכאה הדיונית שהרשיעה אותו בגין הדוחו"ת ושבפניה צריכה להתברר בקשתו של נאשם לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, במסגרת הקבועה בס' 130(ח) הנ"ל.

            על פי הכותרת בבקשתו כפי שהוגשה לבית המשפט קמא, עתר שם המערער "לביטול (ה)הרשעה". הוא נימק זאת ב"התיישנות העבירות", והסביר בגוף בקשתו כי לדעתו מדובר בעבירות מסוג חטא; חלף זמן ארוך מאז שנעברו העבירות ועד למשלוח דרישת התשלום; בהמשך הבקשה הוא פירט כי הוא לא קיבל את הדוחו"ת שנשלחו לא למען בו גר באותה עת; הוא לא נהג ברכב, אלא אשתו, וכו'.

            עולה איפוא, כי בבקשה כפי שהונחה בפני כב' השופט קוטון עורבבו שני הנושאים: חלקה האחד, עיקר הטיעון שבה, וכך גם על פי כותרתה, נסב על התיישנות העונש והליכי גבייתו של הקנס. צדק איפוא כב' השופט קוטון בדחותו את הבקשה, בכל הקשור לחלק זה שבה,  שכן עתירה זו הנוגעת לגביית הקנסות, אינה מצויה בסמכותה של הערכה הדיונית בהליך הפלילי בו הוטלו הקנסות.

            כב' השופט קוטון צדק, כאמור לעיל, כאשר הורה על מחיקת בקשתו של המערער, ככל שהיא נוגעת לנושא הראשון. יחד עם זה, עדיין ראוי לשקול, ובמידת הצורך לקיים דיון, בנושא השני, המצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים. בית משפט זה, לענינים מקומיים, היה מוסמך לדון לא רק ב"בקשות להארכת מועד להישפט ולשמוע טענות מקדמיות בדבר התיישנות העבירה", כדבר כב' השופט קוטון, אלא גם בבקשות לביטול ההרשעה (כסמכותו שבס' 130(ח) הנ"ל), שלטענת המערער הן  מוצדקות, במקרה דנן, שכן, לגירסתו, הוא לא קיבל את הדוחו"ת; לא ידע עליהן, ולא עבר את העבירות לגבי רכב הסובארו, שהיה ברשות גרושתו.

6.         בעת הדיון בבקשה, יצטרך המערער, בין היתר, לצאת ידי חובה בשני עניינים: הראשון הוא מהותי - להראות כי יש בהרשעה משום עיוות דין. השני הוא נוהלי - לגבי האיחור בהקשת הבקשה, אם היה כזה, ומה תוצאותיו.

7.         הגורם למכשלה בבירור בקשתו של המערער ככל שהיא מתיחסת לנושא השני היה המערער עצמו, אשר ערבב בבקשתו מין בשאינו מינו, והכתיר את הבקשה בכותרת הנוגעת רק לביטול ההרשעה מחמת התיישנות בגביית הקנס. כמו כן ראוי כי בקשות כדוגמת זו שהוגשה על ידי המערער תבואנה בפני בית המשפט כשהן מודפסות כנדרש, וניתנות לקריאה ללא קושי.

8.         התוצאה היא כדלקמן:

            הערעור נדחה לגופו בכל מה שקשור לדוחו"ת הנוגעים לרכב הדודג', שכן בקשר אליו לא הראה המערער נימוק בעל משקל העשוי להביא לביטול ההרשעות עקב השימוש בו על ידי המערער, בניגוד לחוק העזר.

            הערעור נדחה גם באשר לרכב הסובארו, תוך הפניית המערער להגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה מחודשת לביטול ההרשעות הנוגעות לשימוש ברכב זה, על פי הכללים המותווים לעיל, בכל הקשור לצורת הבקשה ולנושאיה.